שבעים זה העשרים החדש

בני הגיל השלישי כאן כדי להישאר, ולבזבז.

אוכלוסיית בני 65+ היוותה כ-5.8% מאוכלוסיית העולם ב־1980. היום היא מהווה כבר  10%, וצפויה להגיע ל־16% ב־2050. זה אומר שבאמצע המאה יהיו כמיליארד וחצי בני 65 ומעלה בעולם.

עם כמה שהצמיחה הדמוגרפית שלהם מרשימה, הצמיחה הכלכלית שלהם מרשימה לא פחות- לפי סקירות של (American Association of Retired Persons) AARP, בני 50+ היו אחראים ב־2020 על כ־34% מהתוצר העולמי (45 טריליון דולר), והכלכלה ארוכת־החיים (Longevity Economy) צפויה לייצר 118 טריליוני דולרים נוספים עד 2050 .

כלומר, מבוגרים הם היום מנוע כלכלי עצום: גם כצרכנים (דיור, בריאות, תרבות, תיירות, פנאי) וגם ככוח עבודה, כמתנדבים וכמי שמזרימים הון ותרומות.

ישראל אינה יוצאת דופן- לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ־12% מהאוכלוסייה הם בני 65+ (1.25 מיליון איש) ותחזיות צופות שאלו יכפילו את גודלם באוכלוסייה עד שנת 2040 .כלומר , ערי ישראל צריכות לשרת יותר אנשים מבוגרים, לפרק זמן ארוך יותר, עם יכולת כלכלית ועם רצון להמשיך לחיות חיים פעילים.

לא רק עם הנכדים: שינוי דפוסי החיים בגיל השלישי

הגיל השלישי של היום לא דומה לגיל השלישי של שנות ה־80 או אפילו תחילת שנות ה־2000. פרישה כבר אינה יציאה מהחיים, אלא פתיחת פרק חדש שבו הם לומדים יותר, מבלים יותר ולוקחים חלק פעיל בקהילה .

מחקרים על Active Aging ועל Third Age מצביעים על קשר ברור בין פעילות חברתית ולימודית בגיל השלישי לבין בריאות פיזית ונפשית טובה יותר, ירידה בתחושת בדידות ועלייה בתוחלת החיים הבריאה. זהו קהל שמחפש משמעות, לא רק “להעביר את הזמן” – והעיר היא הזירה העיקרית שבה המשמעות הזו נוצרת.

העיר

א. כלכלה עירונית: צרכנים עם זמן, כסף ומשמעות

בני הגיל השלישי של היום , במיוחד הגיל השלישי הצעיר (65–75, ולעתים אפילו 80) כבר לא מחפשים את הפינה השקטה שלהם- רבים מהם מטיילים, לומדים, אוכלים בחוץ, משתתפים בחוגים, מתנדבים, מגיעים לאירועי תרבות וחיים דיגיטליים לא פחות מהילדים שלהם.

אם העיר תדע לפגוש אותם, היא רק תרוויח:

• עסקים מקומיים:  בתי קפה שפתוחים בבוקר, מסעדות עם תפריט מותאם תזונתית, חנויות ספרים, סטודיו לחוגים, מרכזי WELLNESS – כולם יכולים ליהנות מקהל יציב שמגיע באמצע השבוע ובשעות המתות.
• תעסוקה חלקית ויוזמות:  רבים רוצים להמשיך לעבוד במשרה חלקית, לייעץ, ללמד, עיר שתדע להשכיל להשתמש בניסיונם הרב תוכל להרוויח מנטורים לסטארטאפים  ולעסקים או יועצים ליזמים חברתיים.

ב. המרחב העירוני: עיר שמתאימה לגיל – טובה לכולם

ה- World Health Organization :WHO

מגדיר ערים ידידותיות גיל,  באמצעות שמונה קריטריונים: מרחב ציבורי ובניינים, תחבורה, דיור, השתתפות חברתית, כבוד והכלה, השתתפות אזרחית ותעסוקה, מידע ותקשורת, ותמיכה קהילתית ושירותי בריאות

כשמסתכלים על העיר דרך העיניים של אישה בת 72 או גבר בן 78, פתאום קופצות שאלות מאוד קונקרטיות:

• האם יש מדרכות רציפות ויציבות, הצללה, ספסלים בכל 100–150 מטרים?
• האם התחבורה הציבורית נגישה, ברורה, עם מידע פשוט לקריאה?
• האם יש מרחבים של מפגש – מרכז קהילתי, ספרייה, בית קפה שכונתי – שבהם מתקיימים “פרלמנטים” חדשים, קבוצות למידה, הרצאות, מפגשי משחק, ולא רק “מועדון לקפה ובינגו”?
• האם עיריית הקהילה מתקשרת איתם בערוצים שהם מבינים: אתר נגיש, מוקד טלפוני אנושי, נציגים בשטח?

השקעה בפרמטרים אלה לא ישרתו רק את בני הגיל השלישי, אלא גם קהלים נוספים- הורים עם עגלות, אנשים עם מוגבלות, צעירים בלי רכב ותיירים.

מחליפים ווילה בפרבר בדירה בעיר

אחד השינויים הכי מוחשיים קשור בדיור. רבים מבני 65+ חיים היום בבתים גדולים בפרברי מגורים – דירות 5–6 חדרים או בתים פרטיים שתוכננו למשפחה צעירה מרובת ילדים. עם היציאה לפנסיה, הילדים שעוזבים, וההתבגרות – הבית הגדול הופך לעול: מדרגות, תחזוקה, עלויות ארנונה וחשמל, מרחק משירותים ומהחיים העירוניים.

במקביל, המגמה הגלובלית היא  Aging in Place – רוב המבוגרים מעוניינים להמשיך לחיות בקהילה ולא בדיור מוגן. כדי לגשר על הפער הזה, הערים המובילות מתמקדות בכמה כיוונים:

• דירות קטנות במיקום מעולה– מעבר מתבניות של “בית פרטי בפרבר” לדירות 2–3 חדרים במרכזי שכונות עירוניות, צמודות לתחבורה ציבורית, מרכזי קניות, שירותי בריאות ומרחב ציבורי פעיל.
• דיור משולב שירותים – בניינים או קומפלקסים שמציעים דירות עצמאיות, אך משלבים בקומת הקרקע מרפאה, בית קפה, מרחב קהילתי, חדר כושר מותאם לגיל השלישי ושירותים כמו ליווי דיגיטלי, תמיכה בניהול הבית ואירועים קהילתיים.
• התחדשות עירונית רגישת גיל–  כאשר מחדשים בניינים ושכונות ישנים, חושבים מראש על פתרונות נגישות, חדרי קהילה, מרפסות ושבילי הליכה, כדי לאפשר לדיירים הוותיקים להישאר בשכונה – אבל בתנאים שמתאימים לשלב החיים החדש שלהם.

המעבר מבתים גדולים לפריסה עירונית קומפקטית לא רק מיטיב עם הקשישים עצמם, אלא גם משחרר מלאי של דירות גדולות לשוק המשפחות ומייעל שימוש בתשתיות העירוניות.

איך ערים בעולם מחבקות את הגיל השלישי

בעולם כבר יש ערים שמבינות שהגיל השלישי הוא לא מגזר מנותק – אלא חלק אורגני מהחיים העירוניים. כמה דוגמאות פורצות דרך:

1. ברצלונה – דיור חדש וקהילה מעורבת

ברצלונה מפעילה בשנים האחרונות מודלים של  co-housing לגיל השלישי:  קבוצות מבוגרים מתאגדות לרכישה או השכרה משותפת של בניין, בתכנון מותאם (הכולל בניין נגיש, חללים משותפים, גינה, מטבח קהילתי), ולעיתים בשיתוף דיירים צעירים שמקבלים הנחה בשכר דירה בתמורה למעורבות חברתית. פרויקטים מסוג זה יוצרים קהילה בין־דורית, מצמצמים בדידות ומבטיחים נוכחות של בני הגיל השלישי בלב העיר.

2. קופנהגן – מרחב ציבורי שמזמין גם בגיל 80

קופנהגן בנתה חלקים נרחבים מהמרחב הציבורי שלה כך שהם ידידותיים לגיל ולרוב יכללו מדרכות רחבות, רמפות ושבילים שטוחים, ספסלים נוחים במרחקים קצובים ומערך פארקים עירוני

בנוסף, בעיר פזורים מתקני כושר רכים בפארקים – מותאמים גם למבוגרים, עם הסברים פשוטים ותכניות אימון ייעודיות. התוצאה: בני 70+ נמצאים ברחוב, בפארקים, על האופניים, והעיר מרוויחה מרחב חי ובטוח יותר.

3. טוקיו – מיקרו-תעסוקה בעבור גמלאים

בטוקיו, בה האוכלוסייה מזדקנת במהירות, נוצרו מודלים של מיקרו־תעסוקה לגמלאים:  ערים ורשויות שכונתיות מעודדות בני 65+ לעבוד בשעות ספורות בשבוע בתפקידים עירוניים – ליווי ילדים בדרכם לבית הספר, הכוונת תיירים, עזרה במתקני תרבות וספריות, הדרכת מסלולי הליכה ועוד. זהו מודל שמייצר הכנסה צנועה, משמעות יומיומית והיכרות הדוקה בין הגיל השלישי לשאר תושבי העיר.

מבט לעתיד

המהפכה הדמוגרפית כבר כאן. השאלה איננה האם הגיל השלישי יגדל , אלא האם העיר תדע להפוך אותו ליתרון. עיר שתזהה את ההזדמנות ותיערך אליה היום, תיהנה ממרקם עירוני חזק יותר, כלכלה מקומית משגשגת יותר, וקהילה שמכילה את כל שלבי החיים – מהגן ועד הגיל המופלג.