הפערים בין טיול חד יומי וטיול עם לינה מהותיים, הן מבחינת היקף ההוצאה לטייל והן מבחינת עוגת ההוצאות. טיולים חד יומיים מאופיינים בהוצאה נמוכה לטייל (115 ₪ לאדם) ומתוכה כ-54 ₪ היא לאטרקציות ומסעדות ו-47 ₪ היא הוצאה על תחבורה. היות ו-92% מהישראלים משתמשים ברכבם הפרטי לטיולים, רוב הוצאה זו משוייכת להוצאות דלק. לעומת זאת, בטיולים הכוללים לינה ההוצאה גבוהה יותר, כ-815 ₪ לאדם, מרבית ההוצאה היא על לינה (562 ₪ לאדם), וההוצאה על דלק, אטרקציות ומסעדות כפולה ביחס לטיול יומי – 100 ₪ על דלק ו-100 ₪ על אטרקציות ומסעדות, כאשר הוצאה על מסעדות שולית מבין השניים (16 ₪ לאדם), מה שמעיד מרבית הישראלים המטיילים מעדיפים לינה הכוללת ארוחות.

 

האתגר של הרשויות המקומיות בפיתוח תיירות

נתוני התיירות מצביעים על חלוקה של עוגת התיירות לשני חלקים לא שווים – החלק הגדול של שמונה מוקדי הלינה אשר מרכזים את הפעילות הכלכלית המוזנת מתיירים אשר רובם מטיילים ולנים במוקדים ומנגד, החלק הקטן של שאר המדינה שמרכז פעילות כלכלית של ישראלים הטיילים ללא לינה. האתגרים של הרשויות במוקדי התיירות שונים מהאתגרים של הרשויות שאינן במוקדים.

האתגר של הרשויות אשר נמצאות מחוץ למוקדי הלינה כפול – מצד אחד הן צריכות לפתח מוקדי תיירות אשר יעודדו את הישראלים לעצור בדרכם למוקדי הלינה ומצד שני לפתח מספיק מוקדי תיירות אשר יעודדו את המטיילים לשהות עוד לילה ולא לחזור הביתה בסוף היום, על אף שזמן הנסיעה מאפשר זאת. מסע הפרסום שקידמה עיריית ירושלים "מקסימום ירושלים במינימום יומיים" הוא דוגמה לקושי להחזיק ישראלים באזורי תיירות במרחק נסיעה קצר, קושי אותו גם חולקות רשויות כמו עמק המעיינות (בה נמצא הסחנה), רשויות בצפון הנגב המערבי (אירועי דרום אדום) וכמובן רשויות קרובות כמו חיפה, ובאר שבע, עמק חפר והרשויות באזור השפלה.

ויש את הרשויות שנמצאות בכלל מחוץ למשחק התיירות. מתוך 86 הרשויות הלא יהודיות, הרוב מכריע של חדרי האירוח נמצא בנצרת. במרבית הרשויות הלא יהודיות אין חדרי אירוח למרות שרבות מהן נמצאות בצפון בסמיכות לישובים יהודיים המפעילים צימרים ולינה כפרית. היעדרותן של הרשויות הלא יהודיות מזירת התיירות מחייבת חשיבה וטיפול, שכן מדובר על ענף בעל פוטנציאל גדול, הרבה מעבר לאירועים בודדים כמו "כפר ביקרת" (שאתר האינטרנט שלו לא פועל), קניות בירכא וסיורים בעיר העתיקה של עכו.

האתגר של הרשויות במוקדי הלינה הוא קודם כל, הפיכתן לאטרקטיביות ביחס לטיולים בחו"ל. מאז פתיחת השמיים בישראל, הבחירה בין לינה בחו"ל ולינה בצפון או אילת הפכה להיות קלה לישראלי, אשר מחפש את הדיל הטוב ביותר ואת המגוון הרחב ביותר של אטרקציות. הישראלי רואה לנגד עיניו את עלות המלון בחו"ל בשילוב עלות הטיסה לעומת הלינה בצימר בצפון או מלון באילת, מצביע בכיסו ומאז שנת 2012 גדל מספר היציאות של ישראלים לחו"ל מ-4.4 מיליון ל-7.6 מיליון בשנת 2017, כאשר נתוני היציאות מצביעים על כך שלפחות 50% היו לטובת נופש – לפחות שליש מכלל החופשות עם לינה של ישראלים. כך יוצא שהאתגר המרכזי של הרשויות במוקדי התיירות הוא להראות לישראלים שעלות "החבילה" כולה – נסיעות, לינה, אטרקציות ומסעדות – לא שונה מזו של חופשה בחו"ל.

מעבר לתחרות מול המוקדים מחו"ל, לרשויות הפריפריאליות שבהן יש מוקדי תיירות קיים אתגר "אירוני", להישאר רחוקות, זאת על מנת שהישראלים ימשיכו להעדיף לשלב בטיולם לינה מאשר לחזור בסוף היום לביתם. אם זאת, הסיבה המרכזית לאתגר זה נובעת הקשר החזק בין טיולי ישראלים בארץ ואחוז השימוש ברכב פרטי. בגלל היעדר חלופות לטיול בארץ בתחבורה ציבורית, בעיקר בסופ"ש או לחילופין, הקושי להתנייד בין מוקדי הלינה והאטרקציות, הופך את האפשרות לטייל לנחלתם הבלעדית של בעלי הרכבים. רק בערים בהן יש מרחקי הליכה סבירים בין המלונות ובין האטרקציות הפתוחות בשבת, כמו בתל אביב או אילת, יש לתיירים ישראלים את האפשרות לוותר על רכבם.

** הפוסט הזה מבוסס על נתונים שנאספו לטובת הרצאה שהועברה במסגרת קורס של בוגרי תוכנית צוערים לשלטון המקומי.