כשמסורת, דמוגרפיה וקרקע נפגשים

שימוש הקרקע הקשיח ביותר בישראל

בתכנון עירוני מודרני, אנו רגילים לדינמיות: באזורי תעשייה ישנים משלבים מגורים, ושטחי מסחר ותעסוקה משולבים בתוך מבני מגורים. אך ישנו שימוש קרקע אחד שהוא הקשיח, הסטטי והבלתי הפיך ביותר במרחב: הקבורה. בעוד שמרבית שימושי הקרקע משתנים עם השנים, בתי העלמין נותר קבועים, גם כשהמרחב סביבם דינמי ומשתנה. כך, ניתן למצוא בתי עלמין, כמו 'נחלת יצחק' ו'טרומפלדור'בת"א, 'סנהדריה' בירושלים, 'סגולה' בפתח תקוה ושדה יהושע בחיפה. כולם הוקמו בעבר בפאתי העיר, אך 'נבלעו' לתוך העיר הגדלה והמתפתחת.

המספרים מלמדים על משבר נדל"ני חסר תקדים: אוכלוסיית ישראל צפויה להגיע ל-20 מיליון נפש עד שנת 2065. כתוצאה מכך, מספר הנפטרים השנתי יזנק מכ-58,000 כיום לכ-116,000 בשנה. בסך הכל, בארבעת העשורים הקרובים (2025–2065) נזדקק ל-4 מיליון מקומות קבורה חדשים. אם נמשיך במדיניות ה"עסקים כרגיל" של הקבורה, נזדקק להקצאה של כ-16,000 דונם חדשים – שטח השווה לעיר שלמה, בסגר גודל של רמת גן, רעננה, קרית גת או הוד השרון.  עיר שתיועד למתים בלבד. שטח למתים שיבוא על חשבון שטחי חיים לאותה תוספת חזויה, של 10 מיליון ב- 40 השנים הבאות.

מחדשנות של בטון לחדשנות מסורתית

בשני העשורים האחרונים, המענה הממסדי לציפוף הקבורה התמקד בפתרונות הנדסיים. הפתרונות המוצעים ל'קבורה רוויה' מזכירים את מגמת הציפוף העירוני – מעבר מבתים צמודי קרקע למבנים רבי קומות.  פתרונות שהובילו להקמתם של "מגדלי קבורה" – מבני בטון עצומים ורבי-קומות, הנצפים למרחוק ופוצעים את הנוף הפתוח ואת המרחבים בשולי הערים.  מעבר לפגיעה בנוף, כל פתרונות הקבורה הרוויה המוצעים כיום בישראל (כן, גם הקבורה במנהרת הקבורה התת קרקעית העצומה בירושלים) הם יקרים מאוד להקמה, עם עלויות שמגיעות ל-18,000 ואף למעלה מ-20,000 ש"ח ליחידת קבורה, ומייצרים בסופו של יום פתרון זמני, המתמלא תוך שנים ספורות ומשאיר אחריו מבנה בטון עצום, עם עלויות תפעול ותחזוקה אדירות. מכיוון שבית עלמין הופך להיות 'לא פעיל' תוך 2 דורות, כל מגדלי הקבורה וערי הקבורה ה"חדשים" יהפכו לשטחים נטושים ומוזנחים בעוד 50 שנה.

נתון מדוח מבקר המדינה האחרון בנושא הקבורה משקף מציאות עגומה: בפועל, רק כ-20% מהנקברים בקבורה הלכתית בישראל בוחרים בפועל בפתרונות הקבורה הצפופים המוצעים כיום. עדיין, 80% מהנקברים מעדיפים 'קבורת שדה' רגילה, עם צפיפות קבורה של כ-270 נקברים בלבד בדונם אחד.

כאן צומחת המגמה המשמעותית לשנת 2026: אחריות בן דורית ופיתוח פיתרון אסטרטגי-הלכתי-מקיים.  במקום להמשיך בבינוי הרי בטון וערי מתים, המגמה מציעה קבורה הלכתית, חסכונית בקרקע, משתלבת בנוף, חסכונית בשטח וחסכונית כלכלית: קבורה הלכתית מקיימת, המכונה גם קבורת ארץ ישראל, או בשמה היהודי ההיסטורי – שיטת 'ליקוט עצמות'.

קבורת ארץ ישראל מבוססת על חזרה למסורת ארצישראלית קדומה, שהיתה נהוגה לפני כ- 2,000 שנה – בתקופת המשנה והתלמוד. הליבה של המגמה היא פיצול תהליך הקבורה לשנים: שלב זמני ומחזורי בקרקע ושלב קבוע וסטטי.  בשיטת קבורת ארץ ישראל, המסתמכת על מסורת יהודית עתיקה, תהליך הקבורה מתבצע ב-2 שלבים: שלב ראשון – קבורה זמנית:  קבורה רגילה בקרקע למשך כשנה.  עם תום השנה, מלוקטות עצמות הנפטר ומועברות לגלוסקמא – תיבת אבן קטנה, המותאמת להכלת עצמות הנפטר.   שלב שלני: קבורת קבע:  הגלוסקמא, שגודלה אינו עולה על תיבה בגודל 30 ס"מ * 60 ס"מ ובגובה 30 ס"מ, המכילה את עצמות הנפטר מוצבת למנוחת עולם במתחם הגלוסקמאות שבבית העלמין. כך חלקת הקבר מתפנה לנפטר הבא, והזיכרון עובר למתחם גלוסקמאות מעוצב.  החזרה לשיטת הקבורה העתיקה מאפשרת להגיע חיסון חסר תקדים בקרקע ולצפיפות חסרת של כ-3,100 נפטרים לדונם, לעומת 270 בלבד בקבורת שדה.  מדובר באפשרות לחיסכון של כ- 90% מהשטח העתידי שייועד למתים בישראל.

ביקוש, היצע ובחירה

• הנטל למשק הישראלי: עלות המשך הקבורה בשיטות הנוכחיות נאמדת בכ-133 מיליארד ₪ למשק הישראלי ב-40 השנים הבאות. אימוץ מלא של שיטת קבורת ארץ ישראל צפוי לייצר חיסכון דרמטי של מעל 110 מיליארד ש"ח למשק הישראלי. בתרגום שנתי מדובר בחיסכון של 2.75 מיליארד שקל בשנה!
• ביקוש: מחקרים עדכניים מראים כי כ-30% מהציבור החילוני והדתי לאומי בישראל כבר מביע הסכמה עקרונית להיקבר בשיטה הלכתית-מקיימת זו.  נתונים אלה דומים לאחוזים מאוכלוסיה זו בישראל החתומים על כרטיס אדי.
• היצע: כיום, ישנה חלקת קבורת ארץ ישראל אחת בלבד – בקיבוץ יבנה.  המגמה הינה להקים חלקה לקבורת ארץ ישראל בכל בית עלמין מרכזי בארץ, כדי לאפשר לכל אלו המבקשים להיקבר בשיטה זו – חלקת קבורה מותאמת.

העיר

סוגיית הקצאת המקום למתים במרחב העירוני והאיזון העדין בין צורכי המתים וצורכי החיים, בין  העבר להווה הינה סוגיה כלל עולמית. מאות ערים צפופות בעולם מנסות לייצר כלים חדשים ולהתמודד עם ייעוד הנצח של קבורה. בעוד שבישראל השתרשה התפיסה של הקצאת קרקע "לנצח", בערים מטרופוליניות רבות התפתחו פרקטיקות הרואות בקבורה שימוש זמני בלבד:

• אירופה והשכרת קברים: במדינות רבות לא ניתן לרכוש חלקה לצמיתות. בערים אירופאיות רבות נהוג מודל של "השכרת קבר" ל-20–30 שנה, שבסיומה מועברות עצמות הנפטר למתחם ייעודי והחלקה חוזרת לשימוש (זמני) חוזר. בבתי העלמין סביב לונדון מעמיקים קברים קיימים כדי לאפשר קבורה נוספת מעל לנפטרים 'ותיקים'.
• יפן והנצחה דיגיטלית: המחסור הקיצוני בקרקע במטרופולין היפני הוביל להגבלת משך הזמן להצבת כד אפר בבתי העלמין.  לאחר מספר שנים מוקצב, ההנצחה עוברת מהמרחב הציבורי למרחב הפרטי ובעיקר למרחב הדיגיטאלי, המחליפים את הצורך בהקצאת קרקע חדשה לצרכי המתים.
• הונג קונג ופתרונות צפים: בעיר צפופה זו מתוכנן בית עלמין צף, המנתק את הקבורה מהקרקע היבשתית היקרה.

השלכות והמלצות אסטרטגיות (הערך של Build)

• משטח זמני לריאה ירוקה: ריכוז הנפטרים במתחם גלוסקמאות, יאפשר לייצר מרחב זיכרון מפותח, מושקע עיצובית ונופית. כך, ניתן יהיה לפתח בלב בית העלמין מרחב שהייה מזמין, נעים ומכבד.
• תכנון  רב-דורי משפחתי: יצירת מודלים המאפשרים למשפחות להיקבר יחד במתחם גלוסקמאות קטן וחסכוני, מה שמבטיח רצף זיכרון רב דורי תוך הגברת הזיקה הקהילתית לאורך זמן.

מבט לעתיד

המגמה לשנת 2026 ברורה: קבורה אינה עוד “נספח” לתכנון, אלא חובה מוסרית של צדק חלוקתי בקרקע. הגיע הזמן שבית העלמין יפסיק להיות "סוף הדרך" של התכנון העירוני, ויהפוך לחלק ממדיניות קרקע, מאחריות מוסרית וצדק בין־דורי.  קבורת ארץ ישראל אינה רק פתרון למחסור בקרקע; היא ביטוי מהווה חלק  ממחזור החיים של עיר חיונית, ירוקה וחכמה.

עבור גופים העוסקים באסטרטגיה אורבנית, זהו תחום פעולה מתפתח: גיבוש אסטרטגיה, קידום מדיניות, תכנון מרחבי חדש וקיום שיח ציבורי רגיש אך הכרחי. האופן שבו נתכנן את מרחבי המוות בישראל – יקבע במידה רבה את איכות מרחבי החיים שלנו ושל הדורות הבאים.