מה מכניס לרשויות כסף

אי שם במאה הקודמת, לצד מס שעשועים (שלימים הפך למס עינוגים) גבו הרשויות המקומיות בישראל מיסים נוספים פרט לארנונה המוכרת לכולנו. והאמת היא, שמס הארנונה החל רק בשנות ה-50, אך עם השנים, נשארנו רק איתו. לא רק בישראל יכלו הרשויות המקומיות לגבות מיסים נוספים, אך במהלך שנות ה-80 וה-90 התרחשה בכל העולם המערבי נסיגה ממרבית המיסים והריבונות של הרשויות לשלוט במיסים שלהן פחתה באופן ניכר.

בישראל השינויים התחללו במסגרת תוכנית הייצוב של 1986, אשר בעקבותיה בוטלו כל המיסים המקומיים כדוגמת מס העינוגים, זאת לצד ביטול הסמכות של הרשויות המקומיות  לעדכן את תעריף הארנונה.

מאז 1986 חוו הרשויות המקומיות בישראל משבר כלכלי אחד משמעותי (2002/3) ומנגד, צמיחה משמעותית בהכנסות השוטפות והתייצבות פיננסית אשר באה לידי ביטוי במיעוט הרשויות הנמצאות תחת פיקוח הדוק של משרד הפנים. ולמרות זאת, מקור ההכנסה העיקרי של הרשויות הוא הארנונה, בדגש על הארנונה שאינה ממגורים אשר נחשבת למקור הכנסה מרכזי לאיזון הגרעון שמייצרים מגורים.

והשנים האחרונות ובמיוחד המצב הנוכחי במשק מראים, כי אי אפשר להמשיך לשים את כל הביצים בסל הארנונה שלא למגורים והרשויות צריכות פתרונות אחרים.

ההבנה הזאת לא פסחה על המדינה ולמרות שהיא עדיין ריכוזית מאד מול הרשויות המקומיות ומגבילה אותן מאד, יש מספר שינויים שמייצרים לרשויות גמישות בהרחבת בסיס ההכנסות שלהן. לפני מספר שנים נפתחה האפשרות לייצר שטחי מסחר במסגרת מבני ציבור, על חשבון חלק מהזכויות במבנה. עם השיפור במודל הכלכלי של הפאנלים הסולריים, השקיעו רשויות רבות בהקמה של גגות סולריים על מבני הציבור וכיום פעילות כלכלית זו מובנית בכל תהליך הקמה של מבנה ציבור ואף נכנס לתוכנית בהקמה של חניונים עם קירוי סולרי, זאת לצד עמדות טעינה לרכבים חשמליים. משרד האנרגיה בשיתוף משרד הפנים אף הגדילו ופתחו את האפשרות של הרשויות המקומיות להקים תאגידי אנרגיה שיתמחו באספקת אנרגיה ופתרונות מכניסים מבוססי אנרגיה כגון מתקני אגירה וייצור אנרגיה ממקורות מתחדשים.

רשויות מקומיות אינן יזמיות נדל"ן ואינן מונעות מיצירת רווח, הן ספקיות של שירותים ציבוריים ושירותים שהמודלים הכלכליים שלהם בשוק החופשי אינם ברי קיימא – וזה כוחן. רשויות רבות לומדות שעליהן להתמקד בתחומים בהם יש להן יתרון יחסי ב-DNA הארגוני וכן בתחומים הנתפסים כבעלי אופי ציבורי ובשנים הקרובות נראה יותר ויותר רשויות שנכנסות לתחומי שירותים חדשים המשתלבים עם ה-DNA הזה – חשמל (ייצור ואגירה), השכרת תשתיות לשירותי פנאי ותרבות (כגון אולם גריי במודיעין), שיתופי פעולה בהפעלה של תשתיות קהילתיות (חללי עבודה משותפים בשכונות המנוהלים ע"י מפעיל חיצוני).

אם מסתכלים קדימה על פוטנציאל ההכנסות ממקורות חדשים, אפשר לראות שכמה מהמקורות הללו יכולים, אם ינוהלו בצורה אקטיבית ולא כ״כסף קטן״, להפוך לחלק ניכר מתמהיל ההכנסות העירוני. בממוצע עולמי, הכנסות שאינן מס – אגרות, נכסים, חברות עירוניות, שירותים ופעילות כלכלית – יכולות להגיע ביחד לכ־20%–25% מההכנסות, בעוד שבישראל חלקן עדיין נמוך בהרבה – וזהו מרחב שיפור מובהק עבור רשויות שרוצות להפחית תלות בארנונה שאינה ממגורים.

• נכסי נדל"ן עירוניים –בערים שמנהלות אותם בצורה יזמית (גם אם לא למטרת מקסום רווח), לייצר סדר גודל של 1%–5% מההכנסות העירוניות. בישראל רק רשויות בודדות מייצרות הכנסות מתחום זה, למרות שהכנסה שנתית ממ"ר של נדל"ן מניב היא פי 2 עד פי 4 מהארנונה למ"ר של אותו שימוש.
• בעולם, הכנסות חניה וקנסות מהוות לעיתים 1%–5% מההכנסות התפעוליות של העיר, ובערים מרכזיות אף יותר. בישראל, ל-75% מהרשויות יש חוק עזר עירוני לחניה, אבל רק ב-15% מהן גובות חניה בשטחן – ו-70% מהסכום השנתי הנגבה ברשויות נבנה ע"י עיריית ת"א-יפו.
• אגרות ושירותים מוניציפליים – מאיסוף פסולת עודפת, דרך הפעלת מתקני ספורט ותרבות ועד שירותים מיוחדים (מעבדות עירוניות, הכשרות, מרכזי חדשנות) – מגיעים להיקף של לפחות 5% מההכנסות המקומיות.
• אנרגיה עירונית: ייצור חשמל סולרי על גגות מבני ציבור, מתקני אגירה, ורשתות טעינה לרכב חשמלי. בעולם, במקומות שבהם קיימת חברת אנרגיה עירונית בבעלות הרשות, הכנסות האנרגיה יכולות להגיע לכמה אחוזים מתקציב העיר ולעיתים אף לרמת סדר גודל של 10%–15% מהיקף הארנונה על נכסים. בישראל, נכון לעכשיו, ההיקף הכספי של גגות סולריים ופתרונות אגירה נמצא עדיין בשלב מוקדם, אבל ככל שהפרויקטים הללו יתפסו נפח – במיוחד אם יתופעלו דרך חברות כלכליות עירוניות – הם יכולים להפוך למקור הכנסה משמעותי נוסף, שמשלב בין תפקוד סביבתי נכון לבין חיזוק החוסן הפיננסי של הרשות.

העיר

מגמת גיוון ההכנסות העירוניות אינה חדשה בעולם, אך בישראל, במונחים מעשיים של משקל ההכנסות העצמיות שאינן מארנונה, התהליך עדיין בחיתוליו. רשויות צריכות להתחיל להפעיל את "השריר היזמי" שלהן, בין אם במסגרת מחלקות לפיתוח כלכלי או באמצעות חברות כלכליות, ולהגדיל את גיוון ההכנסות שלהן. לעיתים מדובר על כסף שנמצא על הרצפה ורק צריך להרים אותו, לעיתים נדרש תהליך מתודולוגי לבניית בסיס הכנסות משמעותי:

• מיפוי נכסים רדומים, השבחת נכסים ציבוריים, קידום שימושים זמניים ובשיתופי פעולה עם מפעילים חיצוניים אשר ישתמשו בנכסים לאספקת שירותים לתושבים, תוך גביית דמי שימוש.
• מינוף נכסים ציבוריים מבונים המתקבלים במסגרת מטלות יזם (תועלות ציבוריות), אשר ישמשו לאספקת שירותים לתושבים באמצעות מפעילים חיצוניים או גופי קהילה עירוניים, תוך גביית דמי שימוש.
• יצירת שכבת הכנסות דרך חברות עירוניות ותאגידי תשתית – חניה, אנרגיה, תרבות ותיירות: בערים שבהן החברות הללו מנוהלות היטב, רווחי החברות יכולים להיות מופנים לפעילויות המתוקצבות מהשוטף העירוני (באותם תחומים) וכך לשחרר משאבים לטובת פעילויות אחרות.
• חניה ואכיפה תחבורתית הן מקור הכנסה זמין כמעט כל רשות, אך מנוצל בצורה שאינה תמיד אסטרטגית. רשויות צריכות לראות בחניה כלי ניהולי-תחבורתי ולא רק קופת קנסות, ניתן לתמחר נכון אזורי ביקוש גבוה, במיוחד לאור תיקוני החקיקה בשנים האחרונות. על ידי יצירת צימוד בין חלק מההכנסות לשיפורים המרחב הציבורי, רשויות יכולות לייצר לגיטימציה לגביית חניה ממבקרים ומהתושבים, זאת לצד יצירת מקור הכנסה יציב המשרת גם מטרות של ניידות עירונית.
• התאמת המודלים הקיימים של העירייה לאספקת שירותים לטובת יצירת מקורות הכנסה – הרחבת מודל המנויים הקהילתיים לתחומים נוספים, תמחור שונה בין שירות בסיסי (פינוי אשפה פעמיים בשבוע) לבין שירות פרימיום (יום פינוי אשפה נוסף) ויצירת הכנסות לשירותים קיימים, כגון תחזוקת המרחב הציבורי הפתוח, זאת ע"י הרחבתם לתחזוקת מרחבים פרטיים פתוחים במסגרת חוזים ייעודים מול בעלי הנכסים.