int(166)
תשתיות ירוקות: ניהול שטחים פתוחים – ממשאב מקרי לתשתית לאומית
ישראל נמצאת במרוץ נגד הזמן. על פי דוח פורום "צפוף" המדינה כבר מדורגת במקום השני ב-OECD בקצב גריעת השטחים הפתוחים, ואוכלוסייתה צפויה להכפיל את עצמה בתוך כ-30 שנה. במציאות זו, שטחים פתוחים הייעודיים לפנאי ונופש, היכולים לקלוט מאות אלפי מבקרים, אינם בגדר מותרות אלא צורך קיומי. מטרתם כפולה: להקל את העומס על שטחים פתוחים רגישים (כדוגמת שמורות טבע) ולתת מענה לאוכלוסייה הגדלה.
בעשורים האחרונים אכן הוכר הצורך לייצר תשתיות של פנאי ונופש מחוץ לערים. במסגרת זו, הוקמו פארקים ואזורי נופש מטרופוליניים במודלים תכנוניים וארגוניים שונים. פארק אריאל שרון, לדוגמה, הוקם בשטח גלילי (שטח שאינו משויך מוניציפלית), בניהול חברה לתועלת הציבור ובמימון משותף של המדינה וגופים פילנתרופיים (כדוגמת קרן ברכה). גם במחוז מרכז הוגדרו אזורי נופש מטרופוליניים, שבמסגרתם ניתן לנצל כ-15% משטח הקרקע למימון הקמת הפארק, ובירושלים קודמו תוכניות מפורטות דומות.
הפער בפריפריה והאבסורד הניהולי
הבעיה חמורה במיוחד בצפון ובדרום. באזורים אלו קודמו פרויקטים רבים להסדרת שטחים פתוחים בתחומי המועצות האזוריות, אשר יצרו בפועל מוקדי נופש הקולטים מאות אלפי מבקרים מדי שנה – אך ללא מסגרת תכנונית ומימונית ברורה. דוגמה בולטת היא "פארק המעיינות", המהווה מוקד משיכה ארצי אך נעדר את המעטפת המימונית המאפיינת אזורים אחרים במרכז.
תארו לעצמכם שאת תחזוקת כביש 6, עורק התחבורה הראשי של המדינה, היו מטילים על המועצה המקומית הקטנה שדרכה הוא עובר. התוצאה ידועה מראש: קריסה פיננסית. אבסורד זה משקף את המציאות של ניהול שטחי הפנאי בישראל. בעוד אנו תופסים כבישים וחשמל כתשתיות לאומיות, שטחי הפנאי שאינם בניהול ישיר של קק"ל או רט"ג הופכים לנטל על רשויות שאין בידן המשאבים לטפח אותם. על פי נתוני המיזם הארצי לניקיון המרחב הציבורי, עלויות הטיפול בפסולת המושלכת בשטחים הפתוחים בלבד מגיעות ליותר מ-6 מיליארד דולר בשנה.
המסקנה ברורה: נדרש מעבר מהקמה וניהול "אד-הוק" לתכנון מוסדר של שטחי פנאי ונופש כתשתיות ירוקות בקנה מידה ארצי – החל מהתקצוב הציבורי ועד לניהול המשותף.
העיר
כדי ליישם מגמות אלו ולמנוע את קריסת השטחים הפתוחים, על הרשויות המקומיות והאזוריות לאמץ כיווני פעולה חדשים:
- מסגרת לתכנון שטחי פנאי ונופש: יש להסדיר את התחום ולהתייחס לאזורי הנופש כאל כל תשתית תכנונית אחרת. מומלץ לנצל את המהלך הנוכחי של מנהל התכנון ("אזורי תפקוד") להגדרת אזורי נופש משותפים למספר רשויות, תוך מתן הנחיות תכנוניות המבוססות על הניסיון המצטבר בארץ ובעולם.
- לא רק במטרופולין: המסגרת הנוכחית מתמקדת באזורים הסמוכים למטרופולינים. עם זאת, ראוי לבחון החלת מודלים דומים גם באתרים בצפון ובדרום, המשמשים כבר היום עוגנים ארציים.
- הטמעת עוגנים כלכליים (מודל Freemium): יש לעגן כבר בשלב התכנון מנועים כלכליים לתחזוקת האתר ("בסיס חינם, תוספות בתשלום"). אלו יכולים לכלול מתחמי הופעות, חניות בתשלום, מתחמי לינה מצומצמים ואטרקציות. עוגנים אלו יסייעו לגוון את ההכנסות ולהפחית את התלות במימון ציבורי.
- ממשק סגור להכנסות ציבוריות קבועות: הניסיון העולמי מלמד כי קשה להתבסס רק על הכנסות עצמאיות או תרומות. בארה"ב, מחוזות פארק מיוחדים (כגון ה-East Bay Regional Park District) מממנים כ-80% מתקציבם באמצעות מס רכוש ייעודי. גם אם מסגרת זו אינה תואמת במדויק להקשר הישראלי, נדרש מימון קבוע ברמת האזור או האשכול להבטחת תחזוקה ארוכת טווח.
- קריטריונים לתקצוב ממשלתי: כיום אין הסדרה ברורה של התקצוב הממשלתי. בעוד פארק אריאל שרון מתוקצב, פארקים אחרים נותרים ללא מענה. נדרש תקצוב ממשלתי קבוע לתחזוקה (לא רק להקמה), המבוסס על קריטריונים ברורים של תפוסה, מספר מבקרים וחוסן הרשויות המקומיות הרלוונטיות.
- ניהול ריכוזי, מוסדר ובעל מעמד חוקי: המצב הקיים, הנע בין חברות לתועלת הציבור להסכמים רופפים, אינו מספק. בארה"ב פועלות רשויות פארק ייעודיות (SPDs) כגופים סטטוטוריים עם סמכויות גבייה ואכיפה. אימוץ מודל דומה יאפשר ניהול תקציבי ומקצועי אחיד, ויעניק לגופים אלו סמכויות חוקיות לניהול האתרים ולגביית תשלום עבור שירותים.
מבט לעתיד
צפיפות האוכלוסייה בישראל מחייבת אותנו להתייחס לשטחי פנאי ונופש כתשתית קריטית, בדיוק כמו מים ואנרגיה. השנים הבאות יהוו מבחן לאופן שבו ננהל משאב זה. היכולת לשלב בין מימון ציבורי יציב, ניהול ריכוזי ומוסדר, ותכנון מראש של עוגנים כלכליים, היא שתקבע אם נצליח לשמר איכות חיים סבירה במדינה המצטופפת.
