בעיר חמה, לכל עץ יש משמעות – ולכל תושבת ותושב יש תפקיד.
הצללה עירונית נראית לעיתים כמו אתגר תכנוני, אבל בפועל היא חושפת שאלה עמוקה הרבה יותר: איך מתמודדים עם שינויי אקלים בעיר חיה ומורכבת?
במאמר הזה אנחנו בודקים למה עצים אינם רק תשתית, אלא גם מוקד לשותפות. מה קורה כשהרצון להצללה מתנגש באילוצי תכנון, בצרכים מקומיים או בקונפליקטים בין קבוצות שונות? ואיך שיתוף ציבור יכול להפוך לכלי משמעותי בבניית מדיניות אקלימית?
שיתוף ציבור כנדבך מרכזי בקיימות עירונית
בשונה מתחומים עירוניים אחרים בהם שיתוף הציבור לעיתים נתפס כתוספת אפשרית או כשלב נלווה, בתחום הקיימות העירונית אין שאלה אם הקהילה מעורבת, אלא איך. בתוך תפיסות עכשוויות של קיימות, ובפרט במודלים מקובלים כמו "פרח הקיימות" (שכולל את ההיבטים הכלכליים, הסביבתיים, החברתיים והתרבותיים), הקהילה אינה מופיעה בשוליים – אלא בלב העניין.
קהילה היא לא רק קהל יעד, אלא שותפה חיונית. היא מביאה איתה ידע מקומי, אחריות יומיומית, מחויבות רגשית ונכונות לקחת חלק פעיל במימוש חזון עירוני משותף. במקביל, היא גם זו שחווה ישירות את תוצאות המדיניות – לטוב ולרע – ומתמודדת בפועל עם החום הגובר, היעדר ההצללה ברחוב ושיטפונות הבזק הנגרמים כתוצאה משינויי האקלים.
מקרה מבחן: עצים בעיר
שיתוף ציבור בתהליכי היערכות עירונית לשינויי אקלים הוא לא שאלה של רצוי, אלא של הכרח. אבל לעיתים קרובות, המונחים שבהם עוסקת המדיניות, כמו "התייעלות אנרגטית" או "התאמה אקלימית", נותרים מופשטים בעיני הציבור. לעומת זאת, נושא הצללת הרחובות באמצעות עצים הוא מוחשי ומובן יותר: התושב או התושבת שאינם אנשי מקצוע יכולים לחוש בקלות את השפעות הצל, להרגיש את ההבדל בין רחוב מוצל או לא בקיץ, ולראות כיצד עץ משנה את איכות השהות במרחב. לכן זהו גם מקרה מבחן חשוב לבחינת תפקידה של הקהילה בהיערכות אקלימית.
אבל הציבור הוא לא מקשה אחת. שיתוף "הציבור" איננו שיתוף של גוף אחד, אלא של אקוסיסטמה של בעלי עניין: תושבות ותושבים, בעלות ובעלי עסקים, ועדי בתים, פעילים סביבתיים וארגוני חברה אזרחית – שלכל אחד מהם נקודת מבט שונה, רגישויות אחרות, ומידת השפעה שונה על הסביבה. כדי ששיתוף הציבור יהיה רלוונטי ואפקטיבי, הוא חייב להכיר בריבוי הזה ולתת לו ביטוי, גם בשלב ההזמנה להשתתפות, גם באופי המפגש, וגם באופני קבלת ההחלטות.
דווקא סביב נושא שנדמה במבט ראשון כמאחד, כמו עצים, עולות מחלוקות. היתרונות של עצים ידועים: הם מקררים את הרחוב, מטהרים את האוויר, משפרים את תחושת הביטחון והנראות, תורמים למגוון הביולוגי ומעודדים הליכה רגלית. לא במקרה מדובר באחד הנושאים שמעוררים את מספר הפעילים הגבוה ביותר, תושבים שנאבקים על כל עץ ומתנגדים לכריתות.
אבל לצד זה, יש מי שרואים בעצים מטרד. תושבות ותושבים מתלוננים על נשירת עלים ופרחים, הופעת חרקים או שורשים שמרימים מדרכות. בעלי עסקים מבקשים "עיר מוצלת", אך מתקשים להשלים עם מצב שבו עץ מסתיר את חזית החנות או את השלט. ועדי בתים מבקשים צל בכניסה לבניין, אך לא תמיד מוכנים או יכולים לשאת בעלויות של השקיה, ניקיון ותחזוקה.
ובתוך כל אלה ניצבת הרשות המקומית – שלעיתים מוצאת את עצמה בתווך. מצד אחד, דרישות סותרות מהציבור; מצד שני, אילוצים פנימיים: תקציב מוגבל, לחצי פיתוח, אילוצי תשתית ולעיתים גם קונפליקטים בין אגפים. לא אחת, אנשי מקצוע נדרשים לאשר מהלכים שפוגעים בעצים שהם עצמם שתלו או טיפחו. הקונפליקטים אינם רק בין הציבור לרשות, אלא גם בתוך הרשות עצמה.
כל אלה מדגישים את הצורך בשיתוף ציבור מסוג אחר: כזה שמכיר בריבוי הקולות, מבין את מגבלות הרשות, ומבקש לברר את המורכבויות, ולא רק לספור קולות.
ומה אם נחשוב על זה אחרת?
דוגמה טובה להכרח שבשיתוף פעולה בין הרשות לתושבות ולתושבים היא היוזמה לשתילת עצים בחצרות פרטיות הסמוכות לרחוב. במקרים רבים, לרשות המקומית אין די מקום לשתילה במדרכה, בין אם בגלל תשתיות תת־קרקעיות, מעבר הולכי רגל או מגבלות תכנוניות. אחד הפתרונות הוא שתילה של עצים בחצרות פרטיות הגובלות ברחוב, שיכולים להצל עליו ולהיטיב עם המרחב הציבורי כולו.
מדובר במודל שיתופי – הרשות מספקת את השתילים, לרוב ללא עלות, אך התושבות והתושבים הם אלה שנוטעים, משקים ומתחזקים. כדי שהמודל הזה יצליח בקנה מידה רחב, לא די במבצע חד־פעמי. יש צורך בתשתית של מוכנות אזרחית, תיאום עם תוכניות בינוי קיימות, ותחושת שותפות אמיתית.
כאן בדיוק נכנסת לתמונה פלטפורמה כמו אסיפת אזרחים. קבוצת תושבות ותושבים, שנבחרת בהגרלה מייצגת, לומדת את הנושא לעומק, שומעת מומחיות ומומחים, מנהלת דיון מעמיק, ומגבשת המלצות למדיניות. במקרה של הצללה בשטחים פרטיים, אסיפה כזו יכולה להוביל לתוכנית מוסכמת, שתעניק לפרויקט לא רק בסיס מקצועי אלא גם חותמת ציבורית.
כמו עץ שנשתל היום ויצל רק בעוד עשור, גם שיתוף ציבור דורש זמן והשקעה. אבל אם נתחיל נכון – נוכל להצמיח לא רק עצים, אלא גם מרחבים חדשים של אמון, פעולה ושייכות.
int(166)
