כשמסורת, דמוגרפיה וקרקע נפגשים

שימוש הקרקע הקשיח ביותר בישראל

בתכנון עירוני מודרני, אנו רגילים לדינמיות: אזורי תעשייה מיושנים הופכים לאזורי מגורים ושטחי מסחר, תעסוקה ומוסדות ציבור משולבים בתוך בנייני מגורים. אך ישנו שימוש קרקע אחד שהוא קשיח, סטטי ובלתי הפיך במרחב: הקבורה. בעוד שמרבית שימושי הקרקע משתנים עם השנים, מיקום בית העלמין נותר קבוע, ללא קשר לשינויים החלים סביבו והשימוש בקרקע אינו משתנה עם השנים.  כך, ניתן למצוא בתי עלמין "עירוניים", כמו 'נחלת יצחק' ו'טרומפלדור' בת"א, 'סנהדריה' בירושלים, 'סגולה' בפתח תקוה ו'שדה יהושע' בחיפה. כולם הוקמו בעבר בפאתי הערים, אך 'נבלעו' לתוך העיר שגדלה והתפתחה.

המספרים מלמדים על אתגר נדל"ני חסר תקדים:  אוכלוסיית ישראל צפויה להגיע ל-20 מיליון נפש עד שנת 2065. כתוצאה מכך, מספר הנפטרים השנתי יעלה מכ-58,000 כיום לכ-116,000 נפטרים בשנת 2065. בסך הכל, בארבעת העשורים הקרובים (2025–2065) נידרש ל-4 מיליון מקומות קבורה חדשים, מעבר ל- 2 מיליון מקומות הקבורה הקיימים בארץ כיום. אם נמשיך במדיניות ה"עסקים כרגיל" של הקבורה, נידרש להקצאה של כ-16,000 דונם עבור הנפטרים החדשים – שטח השווה לעיר שלמה, בסגר גודל של רמת גן, רעננה, קרית גת או הוד השרון.  שטח של עיר גדולה שתיועד למתים בלבד. שטח למתים שיבוא על חשבון שטחים לחיים של אותה תוספת חזויה, של 10 מיליון נפש ב- 40 השנים הבאות.

מחדשנות של בטון לחדשנות מסורתית

בשני העשורים האחרונים חלה מגמה מסוימת של ציפוף הקבורה בישראל, ומעבר מקבורה רגילה באדמה –  המכונה 'קבורת שדה', לקבורה צפופה יותר המכונה 'קבורה רוויה'.  כל הפתרונות ההלכתיים-יהודיים המוצעים כיום בישראל לקבורה רוויה מתמקדים בפתרונות הנדסיים בלבד.  פתרונות הנדסיים שהובילו להקמתם של מגדלי קבורה בני 3-7 קומות, הנצפים למרחוק ופוצעים את הנוף הפתוח ואת המרחבים בשולי הערים.  פתרון של קברי מכפלה או שלשות, המכפילים או משלשלים את מספר הנקברים בכל קבר אך עדיין צורכים קרקע חדשה וחפירה עמוקה יותר של הקברים פתרון הנדסי תת קרקעי של מנהרת קבורה עצומה, ופתרון של קבורה בכוכים, הכוללת קבורה במגירות קבורה בתוך קירות.

מעבר לפגיעה בנוף, כל פתרונות הקבורה הרוויה המוצעים כיום בישראל הם יקרים מאוד להקמה, עם עלויות שמגיעות ל-18,000 ואף למעלה מ-20,000 ש"ח ליחידת קבורה, ומייצרים בסופו של יום פתרון זמני, המתמלא תוך שנים ספורות ומשאיר אחריו מבנה בטון עצום, עם עלויות תפעול ותחזוקה אדירות. מכיוון שבית עלמין הופך להיות 'לא פעיל' תוך 2 דורות בלבד, כל מגדלי הקבורה וערי הקבורה ה"חדשים" יהפכו לשטחים נטושים ומוזנחים בעוד 50 שנה.

נתון מדוח מבקר המדינה האחרון בנושא הקבורה משקף מציאות עגומה: בפועל, רק כ-20% מהנקברים בקבורה הלכתית בישראל נקברים בקבורה רוויה (צפופה) המוצעים כיום. עדיין, 80% מהנקברים מעדיפים 'קבורת שדה' רגילה, עם צפיפות קבורה של כ-270 נקברים בלבד בדונם אחד.

כאן צומחת המגמה המשמעותית לשנת 2026: אחריות בן דורית ופיתוח פיתרון אסטרטגי-הלכתי-מקיים.  במקום להמשיך בבינוי הרי בטון וערי מתים, המגמה מציעה קבורה הלכתית, חסכונית בקרקע, משתלבת בנוף, חסכונית בשטח וחסכונית כלכלית: קבורה הלכתית מקיימת, המכונה גם קבורת ארץ ישראל, או בשמה היהודי ההיסטורי – שיטת 'ליקוט עצמות'.

קבורת ארץ ישראל מבוססת על חזרה למסורת ארצישראלית קדומה, שהיתה נהוגה באזור לפני כ- 2,000 שנה – בתקופת המשנה והתלמוד. הליבה של השיטה היא פיצול תהליך הקבורה לשניים: שלב ראשוני וזמני ובקרקע ושלב שני וקבוע מעל הקרקע.  בשלב הראשון  והזמני מתבצעת קבורה רגילה בקרקע, למשך כשנה.  עם תום השנה מתבצע השלב השני של הקבורה – איסוף ("ליקוט") עצמות הנפטר והעברתם ל'גלוסקמא' – תיבת אבן קטנה, המותאמת להכלת עצמות הנפטר, שגודלה אינו עולה על תיבה בגודל 30 ס"מ * 60 ס"מ ובגובה 30 ס"מ.  הגלוסקמא מוצבת ל'מנוחת עולם' קבועה במתחם הגלוסקמאות שבבית העלמין.

כך, חלקת הקבר מתפנה לנפטר הבא, והזיכרון עובר למתחם גלוסקמאות מעוצב.  החזרה לשיטת הקבורה העתיקה מאפשרת להגיע לחיסכון חסר תקדים בקרקע ולצפיפות של מעל 3,000 נפטרים לדונם, לעומת 270 נקברים בדונם אחד בקבורת שדה.  מדובר באפשרות לחיסכון של כ- 90% מהשטח העתידי שייועד למתים בישראל.

ביקוש, היצע ובחירה

• הנטל למשק הישראלי:  עלות המשך הקבורה בשיטות הנוכחיות נאמדת בכ-133 מיליארד ₪ למשק הישראלי ב-40 השנים הבאות. אימוץ מלא של שיטת קבורת ארץ ישראל צפוי לייצר חיסכון דרמטי של מעל 110 מיליארד ש"ח למשק הישראלי. בתרגום שנתי מדובר בחיסכון של 2.75 מיליארד שקל בשנה!
• ביקוש: מחקרים עדכניים מראים כי כ-30% מהציבור החילוני והדתי לאומי בישראל כבר מביע הסכמה עקרונית להיקבר בשיטה הלכתית-מקיימת זו.  ניתן למצוא דמיון בין האוכלוסיה החתומה על כרטיס אדי, לבין האוכלוסייה שתבחר בשיטת קבורה הלכתית-מקיימת זו.
• היצע: כיום, ישנה חלקת קבורת ארץ ישראל אחת בלבד – בקבוצת יבנה.  המגמה הינה להקים חלקה לקבורת ארץ ישראל בכל בית עלמין מרכזי בארץ, כדי לאפשר לכל אלו המבקשים להיקבר בשיטה זו – חלקת קבורה מותאמת.

העיר

סוגיית הקצאת המקום למתים במרחב העירוני והאיזון העדין בין צורכי המתים וצורכי החיים, בין העבר להווה הינה סוגיה כלל עולמית. מאות ערים צפופות בעולם מנסות לייצר כלים חדשים ולהתמודד עם ייעוד הנצח של קבורה. בעוד שבישראל נהוגה התפיסה של הקצאת קרקע למתים "לנצח", בערים מטרופוליניות רבות התפתחו פרקטיקות הרואות בקבורה שימוש זמני בלבד:

• אירופה והשכרת קברים: במדינות רבות לא ניתן לרכוש חלקת קבר לצמיתות. בערים אירופאיות רבות נהוג מודל של "השכרת קבר" ל-20–30 שנה, שבסיומה מועברות עצמות הנפטר למתחם ייעודי והחלקה חוזרת לשימוש (זמני) חוזר. בבתי העלמין סביב לונדון מעמיקים קברים קיימים כדי לאפשר קבורה נוספת מעל לנפטרים 'ותיקים'.
• יפן והנצחה דיגיטלית: המחסור הקיצוני בקרקע במטרופולין היפני הוביל להגבלת משך הזמן להצבת כד אפר בבתי העלמין.  לאחר מספר שנים מוקצב, ההנצחה עוברת מהמרחב הציבורי למרחב הפרטי ובעיקר למרחב הדיגיטאלי והווירטואלי, המחליפים את הצורך בהקצאת קרקע ציבורית חדשה לצרכי המתים.
• הונג קונג ופתרונות צפים: בעיר צפופה זו מתוכנן בית עלמין צף, המנתק את הקבורה מהקרקע היבשתית היקרה.

השלכות והמלצות אסטרטגיות

• משטח זמני לריאה ירוקה: ריכוז הנפטרים במתחם גלוסקמאות, יאפשר לייצר מרחב זיכרון מפותח, מושקע עיצובית ונופית. כך, ניתן יהיה לפתח בתוך בית העלמין מרחב שהייה מזמין, נעים ומכבד.
• תכנון  רב-דורי משפחתי: יצירת מודלים המאפשרים למשפחות להיקבר יחד במתחם גלוסקמאות קטן וחסכוני, מה שמבטיח רצף זיכרון רב דורי תוך הגברת הזיקה הקהילתית לאורך זמן.

מבט לעתיד

המגמה לשנת 2026 ברורה: קבורה אינה עוד “נספח” לתכנון, אלא חובה מוסרית של צדק חלוקתי בקרקע. הגיע הזמן שבית העלמין יפסיק להיות "סוף הדרך" של התכנון העירוני, ויהפוך לחלק ממדיניות קרקע, הכוללת אחריות מוסרית וצדק בין־דורי.  קבורת ארץ ישראל אינה רק פתרון למחסור בקרקע; היא ביטוי לפתרון ושימוש דינאמי במיקום סטטי, המאפשר לבית העלמין לקלוט עוד ועוד נפטרים, מבלי להגדיל את שטחו. עבור גופים העוסקים באסטרטגיה אורבנית, זהו תחום פעולה מרתק: גיבוש אסטרטגיה, קידום מדיניות, תכנון מרחבי חדש וקיום שיח ציבורי רגיש אך הכרחי.

האופן שבו נתכנן את מרחבי המוות בישראל – יקבע במידה רבה את איכות מרחבי החיים שלנו ושל הדורות הבאים.