int(166)
העיר המשקמת: תכנון עירוני מודע טראומה בישראל 2026
מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' ב 7.10.2023 נוספו למדינת ישראל נשים ואנשים רבות ורבים הסובלים מטראומה פיזית, נפשית או משולבת. חלקם אזרחים תושבי עוטף עזה שסבלו את מאורעות ה-7.10, וחלקם הגדול חיילים שהשתתפו בלחימה בגזרות השונות. נוסף להם, מציאות מתמשכת של מלחמה עוררה טראומות ישנות בקרב אזרחים שעד כה לא היה נראה כי הם חווים פוסט-טראומה, ואלה התווספו לנפגעי המלחמה הנוכחית.
מציאות זו, בה לפי דו"ח מבקר המדינה 34% מתושבי מדינת ישראל דיווחו על מצוקה נפשית וטראומה בעקבות המלחמה, מחייבת היערכות שונה של הערים והמרחבים הציבוריים במדינה.
בשיח הביטחוני-עירוני מקובל המונח "חוסן עירוני" היינו עירוניות המסוגלת להתמודד בקלות יחסית עם אירועי חירום וקיצון וחוזרת במהירות למצב שגרה לאחר משבר. אלא שלנוכח הטראומה המתמשכת, ישנו צורך לעדכן את השיח בנושא ולעבור לדבר על מה שאני אציע לקרוא לו "עירוניות משקמת". עירוניות זו צריכה להתקיים בשני ממדים:
המימד המאפשר – יצירת מרחבים עירוניים שבעצם היותם מאפשרים את המשך השיקום של הנפגעים ולא מסכן את מצבם. דוגמא לכך יכולה להיות בהתאמת התאורה, הצפיפות והרעש במרחב, כך שלא יהווה טריגר פוסט-טראומתי למשתמשי העיר.
המימד השני הוא המימד התומך. כאן אנו מדברים על יצירת מרחבים המיועדים לנפגעים פיזית ונפשית ומסייעים באופן אקטיבי בתהליך השיקום. כך לדוגמא ישולב "בית הלוחם" במרחב פנאי עירוני רגיל בו מתקיימות פעילויות פנאי אחרות ולא במיקום מובדל ונפרד, יתקיימו סדנאות לחזרה לשגרה וייבנו מרחבים שניתן להקים בהן קליניקות טיפוליות מסוגים שונים. תחת מימד זה נכנס גם נושא הנגישות לגווניו שאין צורך להרחיב בחשיבותו.
בהקשר זה, כדאי לשים לב לפרופיל הדמוגרפי של הנפגעים: לפי נתוני אגף השיקום במשהב"ט, למעלה מ50% מהפגועים הם בגילאי 18-30. שיעור גבוה כל כך של צעירים פגועים מחייב התאמה הולמת של מרחבי פנאי, בילוי ותעסוקה, ושינוי תפיסתי של העוסקים במלאכה על מנת שיפנימו כי נגישות אינה מיועדת בלעדית לגיל השלישי.
הפתרון האפשרי – תכנון עירוני מודע טראומה (TIUD)
כל האמור לעיל מתכנס תחת מודל שמתפתח בימים אלה: Trauma-Informed Urban Design. מודל זה מנסה להחיל את המודל המוכר לטיפול בנפגעי טראומה (TIC) על המרחב העירוני:
|
עקרון TIC |
המודל במרחב העירוני (TIUDׂ) |
משמעות לתכנון האורבני |
|
בטיחות (Safety) |
ניהול רעש, תאורה טבעית, הימנעות מאדריכלות "עוינת" |
הפחתת חרדה ופחד, יצירת סביבה צפויה ואמינה |
|
אמון ושקיפות (Trustworthiness and Transparency) |
שילוט ברור ונגיש, תחזוקה עקבית של המרחב הציבורי שנותנת תחושה ש"יש על מי לסמוך" |
הפחתת תחושת אי-וודאות בקרב התושבים |
|
תמיכת עמיתים (Peer Support) |
יצירת מרחבים קהילתיים מטופחים המעודדים אינטראקציה חיובית וחיבור בין תושבים |
קידום לכידות חברתית ורגשית המסייעת בשיקום |
|
שיתוף פעולה הדדי (Collaboration and Mutuality) |
מעורבות תושבים (ובפרט הנפגעים) בתהליכי קבלת החלטות תכנוניות (Co-Creation) |
יצירת תחושת שייכות ו"רואים אותי" ודיוק הצרכים בפועל של התושבים הפגועים |
|
העצמה, קול ובחירה (Empowerment, Voice, and Choice)
|
מתן אפשרות לשליטה אישית בסביבה: תאורה, ריהוט ציבורי מודולרי כמו ספסלים שאינם מקובעים לקרקע, והנחת קיוביקלס (Cubicle) שישמשו כמרחבים פרטיים לעבודה ולפנאי ברחבי המרחב הציבורי |
סיוע לתחושת השליטה העצמית כגורם תומך ריפוי |
|
רגישות תרבותית והיסטורית |
התחשבות ברגישויות התושבים הפגועים בעת עיצוב המרחב (צבעים, כיתובים, טקסטורות) |
מקטין סיכוי ליצירת טריגר להתפרצות הטראומה |
העיר
נושא התאמת המרחב הציבורי והעירוני לנפגעי טראומה אינו ייחודי לישראל. אחת המדינות המובילות בתחום זה בעולם היא ארה"ב.
אחד הגורמים המרכזיים בהם מתמקד הטיפול הוא בכל הקשור ל"גירוי סנסורי". נפגעי טראומה הם אוכלוסייה רגישה מאוד לעיצוב סביבה שמגרה את החושים באופן לא מותאם- תאורה חזקה ולא טבעית, צבעים חזקים וכמובן רעש חד ומתמשך.
כך למשל בתחום התאורה, בפרויקט לחוזרי מלחמה GuideLink Center באיווה שבארה"ב, הקפידו לבנות מבנה עם חלונות זכוכית ענקיים וגבוהים המסייעים בהכנסת תאורה טבעית לחדר ומצמצמים את הצורך בתאורה מוסדית-מלאכותית.
במקומות אחרים, ישנו מיקוד בתחום הרעש. בספרד מתוכננים בלוקים שקטים שמשלבים קירות ירוקים שסופגים טוב יותר רעש ומפחיתים את העוצמה שלו במרחב הציבורי. כאשר המבנה בנוי כך שיסנן את רעשי העיר בצורה יעילה . גם נושא נראות המרחב הציבורי זוכה להתייחסות: במרחבים בהם ישנו שיעור פוטנציאלי גבוה של תושבים פוסט-טראומתיים, המרחב הציבורי צבוע בצבעים ניטרליים כמו כחול, סגול וירוק ופחות בצבעים מעוררי אנרגיה כמו אדום וצהוב.
מבט לעתיד
כפי י שראינו לעיל, ברחבי העולם ישנן יוזמות רבות העוסקות בהתאמת המרחב הציבורי והעירוני לנפגעי טראומה ויוצאי מלחמה שניתן ללמוד מהן.
כאן אצלנו, התאמת המרחב הציבורי העירוני היא האתגר החשוב ביותר שערים בישראל צריכות לעסוק בו עם תום המלחמה. האזרחים הרבים המסתובבים בינינו כשהם סובלים מפוסט טראומה או קשיים פיזיים חייבים לקבל מענה, ועלינו לזכור כי לא מן הנמנע שמצב זה עלול להחמיר לפני שנראה שיפור.
מעבר לחובה המוסרית והערכית הברורה, על הערים והרשויות המקומיות להבין את השינוי באופיים וצרכיהם של התושבים שלהן, ולהתאים את המרחב בו הם מתגוררים לכך.
באופן זה, הערים יהיו חלק מתהליך הריפוי של התושבים שלהם, יעניקו להם את השירות שהם נדרשים לו ויקדמו את החוסן העירוני – ומשכך הלאומי – לשנים הבאות.
