מאת: יוגב שרביט | המדד המוניציפלי

כבר 70 שנים שמתכנני מדינת ישראל קובעים כל פרט קטן בנוף הישראלי, כבר 70 שנים שהם נלחמים בצרכים האמיתיים של תושבי המדינה – ועדיין הם לא מבינים שעדיף תכנון מעודד שרותם את הצרכים הללו מאשר תכנון שנלחם בהם.

לקראת יום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל יצאו שתי כתבות על התכנון העתידי של מדינת ישראל – בדה מרקר יצאה כתבה על כך שכל התכנון העתידי של ישראל נמצא כרגע בעיקר בטבלאות אקסל בעוד שבגלובס יצאה כתבה על תנועת אור שזיהתה את הפער שקיים בתכנון ישראל והחליטה לקדם תוכנית שכזאת. שתי הכתבות מציגות בתוכן דעות שונות בנוגע לתכנון ישראל לשנת 2048 (שנת ה-100 של המדינה), אבל למעט פרופ' נורית אלפסי מבן גוריון, נראה שיש תמימות דעים שגישת "המתכנן יקבע איך אנשים יחיו (ואיפה)" היא זו שצריכה להוביל את התכנון, על אף שיש כל כך הרבה עדויות בשטח שהגישה הזאת נכשלה. ראוי להביא שוב את דבריה הנכונים של פרופ' נורית אלפסי מהכתבה בגלובס:

"יש תחושה שכולם התייאשו מהקיים ורוצים לפתח משהו אחר אז מפנים את הגב לקיים. אני חושבת שמאוד חשוב להרים את הראש ולהסתכל לטווח ארוך אבל יש בעייתיות בתכנון שמתבצע בהנחה שאנחנו שולטים בכל הפרמטרים".

 

ואנחנו לא?

"אנחנו לא באמת שולטים ברצונות של אנשים. ההנחה שאפשר להחליט איפה אנשים יגורו ואיך המרחב יראה עוד 25 שנה היא הנחה מוטעית".

לגופי התכנון במדינת ישראל יש בעיה אחת מרכזית – הם מסתכלים על הבעיות שקיימות היום (פקקים, יוקר הדיור, היעדר ביקושים בפריפריה) ומנסים לפתור אותן בעזרת אותה גישה ואותם כלים. באופן אבסורדי הם גם מניחים מראש שהשימוש בכלים שלהם לא ישפר את התוצאה ועדיין ממשיכים (עם הראש בקיר) באותו הנתיב. הם גם מניחים "שמה שהיה הוא שיהיה" ומתעלמים מכך שהעולם שלנו משתנה בקצב הולך וגובר (בתעסוקה, בתחבורה, באורח החיים).

מהי אותה גישה שגויה? התפיסה האקסלית השולטת בתכנון:

1. תכנון של תאי שטח קטנים מדי, ללא שום גמישות, תוך שימור היררכיה שבוחנת איך לאפשר לאנשים לנוע מהר ברכבים פרטיים.

2. תכנון על תאי שטח גדולים מאד (שכונות של אלפי יח"ד), תוך הנחה שהטבלאות באקסל כבר "יסתדרו" לבד – נשארים באקסל מבלי להסתכל בראיה מרחבית על ההשפעה של תכנון שכונה גדולה על הסביבה/השכונות השכנות/הרשות המקומית בטווח הארוך.

3. איפה שהשוק/הצרכים של האנשים לא יניעו ביקושים, ניתנות באופן מודע סובסידיות – למרות שהכלי הזה (סובסידיה) כל הזמן מוכיח את חוסר האפקטיביות שלו בטווח הארוך.

חזרה לשגרה בצל בקורונה:

1. שדות תעופה- שדות התעופה הם מנוע קריטי להתפתחות כלכלית. הם לא יוכלו להמשיך להיות סגורים ללא תוקף וללא הגבלת זמן ועלינו לוודא שהם יוכלו לחזור לפעילות במהירות. המשמעות היא התגייסות מלאה בדומה לנעשה לאחר אסון התאומים ב11 לספטמבר.יש לצמצם את הצפיפות בטרמינל, לעשות שימוש בצבעים וסימוני רצפה, אשר מייצרים מסלולים ל"ריחוק חברתי". שדה התעופה כמו כל מרחב ציבורי צריך להיות מאובזר בכל אמצעי ההיגיינה הרלוונטיים: מסכות, עמדות לחיטוי ידיים וכמובן חיטוי באמצעות צוותי הרשות. גם חברות התעופה יצטרכו להסתכל על הפעלת הקווים לא רק מזווית של מילוי מטוסים, אלא גם דרך כללים של יצירת מרווחים נכונים ובטוחים עבור הנוסעים.

2. הכנת נכסים ציבוריים- בערים שלנו יש מתקנים רבים כדוגמת אצטדיונים, ספריות, מרכזי כנסים, מרכזי אומנות הבמה וכד'. כל אלה הם פוטנציאל אדיר למפגש צפוף של אנשים ולהתפרצות חזרתית של המגפה. יהיה צורך בהמשך הגבלת כמות האנשים ששוהים בחללים הללו. צמצום המבקרים בבתי הקולנוע ויצירת דרכי הושבה אשר מייצרים ריחוק חברתי. יתכן ויהיה צורך בחלוקת מסכות, העמדת פתרונות לבדיקות חום במרחבים ועוד. מחקרים מראים שערים אשר מבוססות בעיקר על תיירות כמו אורלנדו, לאס ווגאס וכד'- ההאטה בהן תמשיך גם בתקופה שלאחר החזרה לשגרה ויש לפתח אסטרטגיות התמודדות ברמה המקומית. ככל שערים יוכלו לאפשר ולפתוח את המרחבים בבטחה ובצורה רחבה, הכלכלה העירונית תוכל להתאושש מהר יותר מהמגפה.

3. תשתיות במרחב הציבורי- אחד הצעדים הראשונים שבוצעו בישראל הוא הפסקת התחבורה הציבורית. כאשר השירותים יחזרו לעבוד יהיה צורך בשינוי עיצוב חווית המשתמש בתחנות ההמתנה ובמושבי הנוסעים בכדי למנוע התפשטות והתפרצות של המגפה. גם המרחב הציבורי יצטרך לעבור שינוי ועל הערים לפתח באמצעות "אורבניזם טקטי" פתרונות לשמירת "ריחוק חברתי" במרחב הציבורי. המשמעות היא הרחבת מדרכות ההליכה, פיתוח והגנה טובה יותר על תשתיות שבילי האופניים ועידוד ופיתוח כלים ליצירת תחבורה שיתופית ובין היתר באמצעות אופניים, קורקינטים וקטנועים שיתופיים. כל זאת ככל והתחבורה הציבורית לא תחזור לפעילות מלאה.

4. מוסדות אקדמאיים, מרכזי שירות, בתי חולים ורפואה בקהילה: כל אלה נמצאים בחזית המערכה. ביקור מאסיבי של תושבים במרכזים הללו יביא להתחזקות הגלים המשניים של המגפה. גם כאן, יש להעביר ככל הניתן תכנים ופעילות אונליין. במידה ולא ניתן לקיים פעילות אונליין, יש לשמור על צמצום כמות האנשים ויצירת תנאים לריחוק חברתי ככל שניתן.

5. עידוד ואימוץ עבודה מהבית: אנו נמצאים בעיצומו של ניסוי חברתי וכלכלי אדיר של עבודה מהבית. ככל הנראה מרבית האנשים יחזרו לעבוד במשרדים אך עובדים וחברות מסוימות עשויות למצוא את הכלי של עבודה מרחוק ככלי יעיל יותר. יש חברות אשר מינפו את הניסוי והעניקו מענק קטן לעובדים אשר בוחרים לעבוד מהבית. אותן חברות אף מסייעות ביצירת קשרים קהילתיים ואזרחיים לעובדיהם כחלק מהשינוי התפיסתי. הערים יכולות לפתח תחום זה ולהבין כיצד הן מעצימות את החוויה והופכות את קהילת העובדים מהבית לקהילה מעורבת וחיונית עבור הערים.

6. הבטיחו שהרחוב הראשי בעיר ישרוד: המסעדות, הברים, חנויות מתמחות, חנויות חומרי בניין וחנויות נוספות אשר מייצרות מקומות עבודה ומעניקות אופי ייחודי לערים שלנו נמצאות כעת בסכנת סגירה מיידית. ע"פ תחזיות בעולם כ75% מעסקי הרחוב לא ישרדו את המשבר הנוכחי. אובדן העסקים ברחוב יהיה כמעט בלתי ניתן לתיקון. מדובר בהפסד לא רק לאלה אשר יאבדו את מקור פרנסתם אלה לערים ולקהילות בכלל. ערים שתומכות, מסייעות ועוזרות לרחוב המסחר לשרוד יהיו בעלות ייתרון יחסי אל מול אלה שלא כאשר נחזור לשגרה. קדמו תוכניות ממשלתיות, מקומיות, קרנות תמיכה, שת"פ עם המגזר הפרטי, שיתוף ארגונים מהמגזר השלישי וכל צעד על מנת להבטיח שאותם עסקים יהיו כאן גם ביום שאחרי.

7. תגנו על האומנות והכלכלה היצירתית: הכלכלה היצירתית בערים נמצאת בסכנה. גלריות אומנות, מוזיאונים, תיאטראות ומקומות מוזיקה יחד עם האמנים, המוזיקאים והשחקנים אשר מתדלקים אותם נמצאים בשלבי גסיסה. על הערים לשתף פעולה עם הממשלה, המגזר הפרטי והפילנתרופיה כדי לממן ולרסן את ההרס של סצנות התרבות שיכול להיות שלא יהיו כאן ביום שאחרי. ביום שאחרי המגפה תשקיעו בסקטור זה. סייעו בפתיחת מקומות מחדש ותאפשרו פעילות תרבותית בעיר אשר תביא לחיזוק שאר הכלכלות עליה מתבססת העיר.

8. גלו גמישות וסייעו לאשכולות תעסוקה שלא השכילו לאמץ שינויים: חלק מאשכולות העבודה כגון סחר דיגיטלי, שליחויות, הייטק, ייצור מתקדם לתחומי הרפואה ומזון דווקא חווים עליה והתפתחות בתקופה זו. לצידם סקטורים שלמים של נותני שירות כגון תחבורה, אירוח וכמובן אומנויות היצירה נפגעים. על פקידים ופוליטיקאים מקומיים שמחזיקים בתיקי פיתוח עסקי וכלכלי בעיר להעריך את גובה ההשפעה של המגיפה על ענפים אלה ולחשוב יחד איתם על פתרונות ליצירת כלכלה גמישה וחזקה יותר לעתיד.

9. תגנו על קהילות מוחלשות- הנפילה הכלכלית שמביאה איתה המגיפה תפגע בעיקר בשכונות פחות חזקות בעיר. עוני מרוכז, אי שוויון כלכלי והפרדה גזעית וכלכלית לא רק שאינם צודקים מוסרית, אלא אף מדרדרים את המצב ומביאים להפצה רחבה יותר של המגפה. סיוע כלכלי ופיתוח שיווין חברתי הינם כלים קריטיים לבריאות ובטיחות התושבים. על הערים לעבוד עם הממשל, קרנות אימפקט, גופים קהילתיים ויוזמות תושבים על מנת להבטיח שתקציבים יגיעו לאותן שכונות ותינתן תמיכה טכנית וכספית על מנת לעבור יחד את המגפה בצורה הבריאה ביותר.

יש אור בקצה המנהרה: בעתיד הלא רחוק ככל הנראה המגפה תסתיים והערים שלנו יחזרו למשהו שהוא די דומה למה שהיה טרם המגפה. כל מה שנעשה ב12-18 החודשים הבאים יכול להבטיח שכלכלות הערים שלנו יתחילו לפעול תוך הגנה מקסימלית והתמגנות בפני תרחישים דומים בעתיד. זהו הזמן בו ראשי הערים צריכים להראות לתושבים את הדרך קדימה.

בהצלחה!

הגיע הזמן לשחרר

הפתרון האמיתי לקידום התכנון בישראל הוא לשחרר את לפיתת החנק של התכנון הישראלי. יש יותר מדי כללים בתכנון שיורדים לרמת פרטי הפרטים כאשר מה שנדרש הוא כללי מסגרת שמאמצים גישה ששמה את האדם, הולך הרגל, במרכז. כבר כתבתי את דעתי על זה בעבר, אבל יש 10 כללים שכבר היום אפשר לאמץ, כללים שבפועל נכתבו כבר לפני עשרות שנים ולקח לכולם הרבה מאד שנים להבין שהם הכללים הנכונים.

מעבר לאותם כללים, הנה עוד כמה דברים שכדאי לאמץ בשביל לתת לשוק לעשות את שלו:

  1. יש מקום להגדיל את הגמישות בהקצאת שימושי קרקע קיימים – לאפשר שינוי ייעוד של שטחים הצבועים בצבע מסוים לשימושים אחרים ולפרק זמן מוגדר. אני לא מדבר רק על מגורים למשרדים ולהפך, אני מדבר על כל שימוש עירוני לגיטימי. כמובן שיש לכך השלכות כספיות, אבל היום אפשר לתמחר כל דבר ואם מגדירים מכסות אזוריות* (ז"א שניתן להמיר X% מהייעודים בשכונה מסויימת מייעוד א' לייעוד ב'), אפשר להעמיד את המכסות למכרז ולתת לשוק לתמחר לבד כמה זה שווה לו.
  2. לבטל את הסובסידה שנקראת הסכמי גג ע"י פתיחת תנאי הבסיס של הסכמי הגג – החלטות מועצת רמ"י שעומדות בבסיס ההסכם – לכל הרשויות, ללא דרישת קצב שיווק/בינוי שנתי. כאשר כל הרשויות יהנו מאותם תנאי מימון מקדים מתוך כספי השיווק של הקרקע, הלכה למעשה לא יהיה סיבסוד של רשויות מסויימות על חשבון אחרות – ואז תנאי השוק יקבעו איפה יבנו יותר יח"ד ואיפה פחות (ובאיזה קצב).

    מוזמנים לקרוא עוד ברשומה מלפני שנה – הסכם גג לכולן

היות ואנחנו מבינים שמדינת ישראל צועדת לכיוון של ערים גדולות, צריך לשנות נוסחת מענקי האיזון כך שתפסיק לעודד רשויות קטנות. נוסחת מענקי האיזון צריכה לעודד גידול רשויות ולכן צריך שהיא תתהפך – במקום שתוספת תושבים תפחית את ההכנסה מתושב, כל תושב צריך להוסיף הכנסה.

ולגבי רשויות קטנות שרוצות לשמור על עצמאותן – שהתושבים יחליטו אם הם רוצים לשלם על זה עוד ארנונה או שיבחרו באיחוד/מיזוג לרשויות סמוכה. ביטול רשות מקומית לא מבטל את הישוב, ההיסטוריה והמורשת שלו.

וציטוט אחרון בנוגע לתפיסה היהירה של המתכננים לגבי ערים ומטרופולינים, הפעם של שניים מעוקבי הבלוג שדבריהם משלימים זה את זה:

חשיבה אסטרטגית/לטווח ארוך איננה בעייתית כשלעצמה. הבעיה היא היומרה לחשוב שאפשר לשלוט בעתיד ולתכנן איך הוא יראה באופן מדויק להחריד. (עדי כ).

ובמיוחד שאין הבנה שמטרופולין ועיר אלה לא דברים שאפשר לכפות עליהם להתקיים, בטח לא באמצעות תכנון פרברי ומוטה רכב פרטי (קובי א.)

* – אגב מכסות, בהגדרה לא צריך שיהיו מכסות בשביל שהשוק יתמחר את הזכויות הללו נכון, אבל אני מניח שאין מהנדס עירייה/ראש רשות אחד בישראל שיהיה מוכן לקדם מהלך כזה בלי לשלוט בתהליך בדרך כלשהי.